הסוד של המחשבות

המדיטציה אינה מושגת בקלות. עץ יפה צומח לאט. האדם חייב לחכות לפריחה. להבשלת הפרות ולטעם הסופי. פריחת המדיטציה היא שלווה בלתי ניתנת לביטוי, המחלחלת בהכרה כולה. פריה הוא האושר שבמצב של תודעת על, ואי אפשר לתאר זאת מכיוון שהאדם הופך לחלק מן האושר הזה. עד כי לא נשאר מי שיוכל לומר על כך דבר. בשום מקום שאליו עשוי אדם לנדוד, מן השפל בכולם ועד הנישא שבהם. לא תהיה הכרתו מרוצה אלא בפנים, כאשר היא נסוגה מן העולם ונוגעת בדממה הפנימית.

כולנו מחפשים שוב ושוב אחר עוד חוויה בלתי נודעת. אבל אין הבדל בין המקומות השונים בעולם. שוני אמתי אפשר למצוא רק בהכרה המלווה אותנו באשר נלך. רק לאחר שנים של נסיגת ההכרה מן העולם החיצוני יכול האדם להגיע להצצה באותה שלווה שאינה ניתנת לתיאור במילים. אין דרך קלה להגיע אליה. אין אפשרות להשיגה בעשרה שיעורים קלים, כפי שלרוב מצפים היום במערב.

במסורת המערבית מיוחסת התנהגות הגוף במקרים רבים לחוקים המקובלים של הטבע הפיזי. חוויה כגון הקרנה אסטרלית, ראייה ללא עיניים, שמיעה ללא אוזניים, תקשורת טלפתית או כיפוף כף בעזרת גלי מחשבה, נחשבים במקרים רבים לדברים שמעבר לתחום המקובל על ידי ההיגיון. לעומת זאת, המודט המתרגל התכווננות אל כישוריו האינטואיטיביים, מתנסה בתופעות טבעיות אלה מפעם לפעם, והוא מקבל אותן ביתר קלות. אין הן נחשבות לנסים יותר מהקרנה של אור וקול למקומות רחוקים באמצעות גלי רדיו. שליטה רצונית על הלב ועל מה שנחשב לתפקוד בלתי רצוני וכן תפיסה על חושית, מסע אסטרלי, הגוף האסטרלי והנאדים, הפרנה והקונדליני שלו, כל אלה הן עובדות חיים מקובלות בעולם המחשבה ובאורח החיים המזרחי.

ההכרה היא מעבידה עריצה אם נכנעים לשליטתה. היא עומדת על כך שכקפוץ אם היא אומרת לקפוץ, ושנאכל כשהיא אומרת לאכול. אם היא רוצה סיגריה היא מנחה אותנו ללכת ולהשיג סיגריה, גם אם אין זה נוח לנו. תשוקותיה אינן ניתנות לסיפוק. וסיפוקה של תשוקה אחת עשוי להצמיח מאה תשוקות נוספות.

מספרים על נזיר אחד שפרש למערה בהרי ההימליה. היו לו רק שני דברים בבעלותו – אזור חלציים לכיסוי הירכיים, ועוד אחד נוסף להחלפה. יום אחד, בשובו מאחד הכפרים הרחוקים, אליו הגיע כדי לבקש לו מזון, התברר לו שאת אזור החלציים הנותר במערה כרסם עכבר. הוא קנה לעצמו מעטפת בד אחרת, והמקרה חזר על עצמו. בסופו של דבר קנה חתול כדי להיפטר מהעכבר. החתול אמנם הבריח את העכבר, אבל נזקק לחלב. קשה להשיג חלב בכפר הודי, וההליכה היומית להביאו גזלה מן הנזיר זמן רב מדי. על כן החליט לקנות פרה. היה קשה להאכיל ולחלוב את הפרה. לדאוג לצרכיה, לטפל בחתול וגם להמשיך בתרגול רוחני אינטנסיבי. בצר לו נשא הנזיר אישה. וכל הדברים שוויתר עליהם חזרו אליו.

יש להיזהר תמיד. תשוקה אחת עשויה להתרבות ולהרוס את הטובות שבכוונות. סוד הניצחון על עריצותה של ההכרה הוא לא לשחק את המשחק. על ידי שליטה מתמשכת בגלי המחשבה, או על ידי צפייה בהם ללא הזדהות עמם, מסוגל האדם לצמצם אותם ובסופו של דבר לעצור אותם. כאשר גלי ,מחשבה נרגעים בזמן המדיטציה, מתגלה ה"עצמי" האמתי. והאדם מתנסה במודעות קוסמית. גילוי האחדות שבקיום, הנגלית והבלתי נגלית, היא מטרת חיי האדם.

האחדות כבר קיימת. היא טבעו האמתי של האדם, אלא שבשל הבורות נשכחה. סילוק מסך הבורות – הרעיון שאנו כלואים בתוך גוף והכרה – הוא המטרה העיקרית של תרגול רוחני. אם סיר המכיל מנורה נשבר בחדר אפל, נעלמת החשכה בן רגע. והחדר כולו מואר. אם באמצעות מדיטציה מתמדת על ה"עצמי" נפסקת ההזדהות עם הגוף וההכרה, אזי מתחסלת הבורות, ואורו העילאי של ה"אטמן" נראה בכל מקום.

כדי להבחין באחדות יש לוותר על רעיון השוני. את הרעיון שכל אדם נמצא בכל מקום והוא רב-עצמה, יש להזין ללא הרף. באחדות אין תשוקה ואין משיכות ודחיות רגשיות; קיים רק האושר הנצחי היציב, השקט והתמידי. שחרור רוחני פירושו השגת מצב של אחדות.

הניסיון המתמיד להרגיש שאתה הוא "הכול", יכול וחייב להתבצע בעיצומה של פעילות אינטנסיבית. תן להכרה ולגוף לעבוד, ועם זאת הרגש שאתה נמצא מעליהם. כעד ראיה המפקח עליהם. אל תזדהה אתם. כאשר החושים נתונים בשליטה מלאה, אפשר למצוא שלווה והתבודדות מושלמת גם במקומות הסואנים והצפופים ביותר בעיר הגדולה. כאשר החושים רוגשים, ואין בידך די הכוח להרגיעם, לא תגיע לשלוות נפש גם במערה נידחת בהרי ההימליה.

תחילה חייב אדם לשבת באופן מודע ולמדוט כדי לחוות את הרגשת האחדות. יציבות התנוחה וההכרה מקלים על המאמץ. קשה יותר לעשות זאת בעיצומה של פעילות. התרגול. עם זאת. חייב להימשך בכל עת, אחרת תהיה התקדמות אטית. שעות ספורות של מדיטציה על הזדהות עם "הכול", ולעומתן הזדהות עם הגוף וההכרה ביתר שעות היום, לא יביאו להתקדמות מהירה או ניכרת.

המדיטציה היא חוויה שאינה ניתנת לתיאור, כשם שאי אפשר לתאר צבעים לאדם עיוור. כל החוויות הרגילות מוגבלות בזמן, במרחב ובחוק הסיבה והתוצאה. מודעות רגילה והבנה אינן פורצות את הגבולות הללו. חוויה מוגבלת אינה יכולה להיות טרנסצנדנטלית, שכן היא נמדדת במונחים של עבר, הווה ועתיד. מושגי זמן אלה אינם אלא אשליה, שכן אין הם תמידיים. את ההווה, שהוא קטן וחולף, אי אפשר לתפוס כלל. גם העבר וגם העתיד אינם קיימים בהווה, ומשום כך הם בלתי ממשיים. אנחנו חיים באשליה.

המצב המדיטטיבי פורץ את כל הגבולות מהסוג הזה. במצב של מדיטציה אין עבר ואין עתיד. אלא רק מודעות לקיום האני ב"עכשיו" הנצחי. מודעות זו אפשרית רק כאשר כל גלי המוח שקטים וההכרה אינה קיימת. המצב הקרוב ביותר לזה הוא מצב של שימה עמוקה. שבה אין קיום לזמן, למרחב או לסיבתיות. המדיטציה, לעומת זאת. שונה מן השינה העמוקה הכוללת את חווית הריק. המדיטציה היא מצב של מודעות אינטנסיבית וטהורה, והיא מחוללת שינויים עמוקים בנפש. מאותן סיבות, ומכיוון שהיא פועלת ברמת העל-מודע ולא במצב התת-מודע, אין לבלבל בינה לבין מצב היפנוטי.

המדיטציה היא מקור למנוחה אמתית. שינה עמוקה אמתית קיימת לעתים נדירות. גם כשאנו חולמים נשארת ההכרה פעילה, אף-על-פי שהיא פועלת בעדינות. ומכאן שיש רק מעט מנוחה אמתית בשינה. מנוחה כזו קיימת במדיטציה, כאשר ההכרה מרוכזת לחלוטין, רחוקה מכל אובייקט וקרובה ל"אטמן". הוא ה"עצמי". זו מנוחה רוחנית מתמשכת ומלאת נועם, שחייבים לחוותה. מרגע שמשיגים אותה באמצעות המדיטציה, אפשר לקצר את הזמן המוקדש באופן רגיל לשינה ולהעמידו על שלוש או על ארבע שעות בלבד.

ברמה הגופנית הטהורה עוזרת המדיטציה להאריך את התהליך האנבולי של הצמיחה והתיקון וכן לקצר את התהליך הקטבולי של הדעיכה. באופן רגיל שולט התהליך הקטבולי בכיפה עד גיל שמונה עשרה. מגיל שמונה עשרה עד שלושים וחמש משתלט התהליך הקטבולי. המדיטציה מצמצמת באופן ניכר את תהליך הדעיכה הודות לכך שתאי הגוף קולטים את הוויברציות הנעימות שלה.

לכל אדם יש יכולות וכישרונות מלידה. מגלגולי העבר הוא מביא אל חייו בהווה מאגר של כוח וידע. במהלך המדיטציה מופיעים הכישורים הנעלמים האלה. שינויים חדשים מתחוללים במוח ובמערכת העצבים כאשר נוצרים זרמים, ערוצים, רטטים ותאים חדשים. נוסף על התחושות והרגשות החדשים, רוכש האדם דרכי חשיבה חדשות, השקפת עולם חדשה וחזון של אחדות. נטיות שליליות נעלמות וההכרה מתייצבת. האדם נהנה מהרמוניה מושלמת, מאושר שדבר אינו פוגם בו, ומשלווה מתמדת.

עם המדיטציה משתחרר האדם מפחד המוות. רוב האנשים סבורים כי המוות הוא קץ הקיום, כשעה שלאמתו של דבר אין פירושו אלא קיצם של השם והגוף הנוכחיים. ככל שגדלה ההזדהות עם השם והגוף, גדל הפחד מן המוות. תרגול המדיטציה מזרז את אי ההצמדות לשם ולגוף. הוא מעורר באדם את המודעות לטבעו המשתנה ללא הרף של הגוף ושל התופעות כולן. כאשר מבין האדם את הזמניות שבכל, הוא מבין את חובר האפשרות לאחוז בדבר כלשהו. ובכלל זה בזהות האגו המכביד שלו. כאשר נעלם הצורך הזה לאחוז בזהותו, כאשר חדל האדם לחשוש מאבדן מה שמעולם לא היה לו, נעשה האלמוות בר-השגה.

האדם המודט מפתח באופן סדיר אישיות מגנטית ודינמית. אלה שבאים אתו במגע מושפעים מעליזותו, מדיבורו העצמתי, מעיניו הבורקות, מגופו הבריא ומן האנרגיה הבלתי נדלית שלו. כגרגר מלח הנופל לקערת מים, נמס בהם ומתפזר, מסתננת ההילה הרוחנית של המודט להכרת הזולת. אנשים שואבים ממנו שמחה, שלווה וכוח. הם מקבלים השראה מדבריו. ועצם המגע אתו מרומם את רוחם. היוגי המתקדם המודט במערה מבודדת בהרי ההימליה, מסוגל לעזור לעולם יותר מכל מטיף הנואם על במה. כגלי הקול הנעים בחלל, נעות הוויברציות הרוחניות של המודט, שאי אפשר להרסן בחלל האינסופי, ומביאות שלווה וכוח להרבה אנשים.